נזק נפשי בתאונת דרכים: הלכת אלסוחה

הדין הישראלי התפתח ועבר שינויים רבים עם השנים לגבי שני הדברים החשובים שאנחנו נתמקד בהם. האחד, עניין הנזק הנפשי האם יש לראותו כדין נזק הן לגבי תאונות דרכים והן לגבי דיני הנזיקין ובכך להכיר כנכות וכן בפיצויים כתוצאה מכך. השני, עניין זכאות של אדם אשר הוא ניזוק עקיף ומשני לתאונה אפשרית.

תחילת המשפט הישראלי בנזק נפשי:

גישתו של בית המשפט בישראל בעברו הייתה לא להכיר בנזק שהוא נפשי. וקביעה זו נקבעה מפורשות בשנות ה-50 בפסק דין נדיר[1], כאשר נדון עניינו של אדם אשר הופקר בלב ים במשך כמה ימים וסבל מקור ופחד ורעב בזמן הזה. כאשר בהגיעו לחוף מבטחים נתגלה ששום נזק פיזי לא נותר בו, אמנם תבע בבית המשפט המחוזי את סבלו הנפשי ונדחתה תביעתו. וכאשר מגיע תיק זה לעליון, קובע השופט חשין שמגיע לו פיצוי באשר לשלילת רווחתו הגופנית כתוצאה מן הקור והרעב, אך לגבי ההלם הרוחני והזעזוע הנפשי מבסס השופט חשין את עמדת המחוזי בכך שלא ניתן להכיר בפיצוי על כך, וכלשונו:" זעזוע נפשי ככל תחושה גופנית שאין רישומה ניכר אינו ניתן לקביעה ברורה ולהערכה בממון… ומפני שאין להוכיח זעזוע נפשי ולמדדו אלא על ידי תוצאות פיזיות הכרוכות בו או הבאות בעקבותיו". נראה שבתקופה הנ"ל לא הכיר בית המשפט בנזק הנפשי כבר פיצוי.[2]

הכרה במקצת בנזק הנפשי:

עם הזמן בתי המשפט בישראל החלו להכיר בנזק הנפשי אבל זאת בתנאי שהוא נלווה לנזק פיזי. כלומר אדם אשר רק ניזוק בנפשו ולא בגופו, הרי שבתקופה הנ"ל לא יכול היה לקבל פיצויים. גישה זו החלה להתפתח בהמשך שנות החמישים וסממנים לכך החלו להישמע בפסק דין שטרן[3]

[1] ע"א 4/57 נדיר נ' כהנוביץ פ"ד יא' 1464, 1469 (1954)

[2] אמנם כבר התרעם על כך השופט ריבלין על עויינות בית המשפט להכיר בנזק נפשי על אף שהמחוקק לא הגביל זאת. בפקודת הנזיקין המחוקק הגדיר פיצוי למושג "נזק" והמשמעות של זה הוא שכל נזק נכלל בכך ואפילו נזק נפשי. ומציין שככל הנראה בית המשפט הסתייג מכך בעיקר מקושי ההוכחה של נזק נפשי וכן מפני החשש מתביעות סרק שעשויות להגיע לבית המשפט.

[3] ע"א 294/54 שטרן נ' שמיר פ"ד יב 421 (1958)